דיו צריך להיות עשוי מעשן (שו"ע, רמ"א)

כבוד הרה"ג אברהם צבי וואזנער שליט"א בדק ושיבח את המאמר 
והורה הלכה למעשה שמצוה לכתוב בדיו עשן שמחזיק מעמד לאורך ימים
















מימי משה רבינו ועד חורבן בית שני  (כ- 1400 שנה) כתבו סופרי סת"ם רק בדיו עשן מעורב בדבק. העשן שימש להשחרת הדיו ושרף עצים שימש כדבק. כמו שנאמר: "כל העשנים יפין לדיו... כל השרפין יפין לדיו" (שבת כג.). רבי מאיר, כ- 100 שנה אחרי חורבן בית שני, למד מהיוונים על הקנקנתום והביאו  לארץ הקדש. (במצרים, במדבר סיני, ובארץ הקדש אין קנקנתום). "דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו". (עירובין, יג.)  רבי מאיר לא עשה דיו מקנקנתום בלי עשן, אלא, קודם עשה דיו עשן כמו שהיה נהוג מימי קדם, ואח"כ הוסיף גם קנקנתום לדיו כדי לשפר את אחיזת הדיו על הקלף.  לא לתוך המים אלא "לתוך הדיו".

[קנקנתום: חומר טבעי, ירוק בהיר ושקוף, שנחצב מהאדמה. נראה כמו גרגרי סוכר. נמס בקלות במים. מורכב בעיקר מברזל וגופרית.
  • השו"ע והרמ"א פסקו שדיו צריך להיות עשוי מעשן.
  • לפי הרמב"ם  (הלכות תפילין, פ"א, ד)  רק דיו עשן הוא למצוה מן המובחר  "וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות."
  • לפי המשנה ברורה (לב, ג)  והרב קנייבסקי שליט"א (שונה הלכות, הלכות תפילין, לב, ס'יב)  רק דיו עשן בלי קנקנתום הוא למצוה מן המובחר  "ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום".

האם כל דיו מתאים לכתיבת סת"ם?

הרשב"א כותב על כתיבת ספרים בדיו: "לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם".(שבת,קטו). 

הרמב"ם כותב על דיו שאינו מתקיים: "איך יכתב בכגון זה דבר שירצו שיתקיים אלפי שנים?" (שו"ת הרמב"ם, סימן קלו). 

הצמח צדק כותב שלש פעמים: "עיקר מעלת הדיו הוא זה דכשכותבים בו הוא דבר של קיימא ... עיקר מעלת הדיו היינו שהוא דבר של קיימא ... עיקר ענין הדיו הוא דבר של קיימא", ואח"כ מוסיף אזהרה נגד דיו שנושר מן הקלף "להזהיר שמרבוי הגלאנץ לא יהיו נושרים וקופצים האותיות". (שו"ת צמח צדק, או"ח, טו).  

אבני יעקב כותב: "אין כותבין ספרים רק בדבר המתקיים לעולם... ודיו דרכו להיות עומד לעולם... דצריך להיות שחור העומד וכונתו העומד לעולם כמו דיו". (אבני יעקב, סימן ר')  

מכאן אנו למדים שדיו צריך להיות מתקיים לעולם (או אלפי שנים) ואינו נושר וקופץ מן הקלף. 


מה נקרא דיו  ומה לא נקרא דיו?

משנה (סוטה, פ'ב מ'ד): "אינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם, אלא בדיו". לפי המשנה צבע שחור עם קומוס וקנקנתום אינו דיו.

הרמב"ם (הלכות תפילין, פ"א, ד): "כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש... ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים".
[עפצא, עפצים: נגעים בעצים. יש עפצים כשרים שנגרמים ע"י חיידקים ווירוסים, ויש עפצים שנולדים בטומאה וגדלים בטומאה ע"י  "דבר המעמיד" טמא - הורמון גידול שיוצא משרצים. בחבור של קנקנתום עם מי-עפצים מתקבל צבע כימי סינטטי שחור.  מי-עפצים מכילים גם דבק.] 

בפרק במה מדליקין אנו לומדים: "וחכמים מתירין בכל השמנים... בשמן דגים... ובנפט." מכאן אנו למדים שגם שמן מן החי וגם שמן אדמה (נפט) נחשבים לשמנים והעשן שלהם כשר לכתחילה לדיו.

שעוה היא שומן טמא שמיוצר בתוך גוף הדבורה ומתמצה מתוך גוף הדבורה (ונעשה מוצק במגע עם האויר), ואעפ"כ עשן של שעוה כשר לדיו. קל וחומר שכל העשנים האחרים שאינם מן החי כשרים לדיו. (הטענה כאילו שעוה באה מן הצומח היא טעות בידיעת המציאות.)

עשן ושרף הם חובה הלכתית. דבש ומי עפצים (וכיוצא בו) אינם חובה הלכתית אלא שיפור טכני. דבש מוסיף לדיו קצת ברק וגמישות. מי עפצים מחזקים את הדבקת הדיו לקלף.  הרמב"ם קורא בשם דיו רק לדיו עשן. הרמב"ם מתיר בדיעבד לכתוב במי עפצא וקנקנתום, אך נזהר שלא לקרוא לזה בשם דיו.
הרמב"ן (חדושי הרמב"ן על מסכת גיטין, יט, א): "והוא מעורב בדברים כגון שרף האילנות ושמן ודברים הצריכין לו... כל העשנים יפים לדיו... פחם של גפנים". לפי הרמב"ן משחירים את הדיו רק בעשן או פחם ומוסיפים לדיו חומרים כפי הצורך לשיפור איכות הדיו. הרמב"ן אינו מזכיר קנקנתום בדיו. 

המאירי  (שבת, כג, א): "והוא שהיו מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו, וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אלנות ובמעט דבש, ומיבשו. וכשרוצה לכתוב, ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום".  וכן: "כל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו" (המאירי על מסכת מגילה,יח:) לפי המאירי כל המרכיבים מותרים.

ר"ת  אוסר עפצים ומחייב שרף מן העץ. ר"ת מתיר להשחיר את הדיו רק בעשן או פחם ולא בקנקנתום. " ור"ת נמי פוסק כן בתיקון ספר תורה, דמותר לתת אדרמינט (עשן או פחם) לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום." (תוספות, עירובין יג, א).

הרא"ש  מפרש את דברי ר"ת שאוסר עפצים ואומר שאם מוסיפים לעפצים גומא אז זה נעשה דיו. הרא"ש אינו מזכיר קנקנתום בדיו.

מרדכי  (גיטין, יט., בשם אור זרוע): "ווטריולא (קנקנתום) שמשימים בדיו של עפצים ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע". לפי אור זרוע ומרדכי אסור להוסיף קנקנתום לדיו. אם מוסיפים קנקנתום זה לא דיו אלא צבע והוא פסול. (מים עם קנקנתום לבד, בלי עפצים, ודאי שאינם צבע כי הם שקופים לגמרי.)


מה נקרא דיו ומה לא נקרא דיו לפי גדולי הפוסקים האחרונים?

שולחן ערוך (יו"ד, רעא, ו): "ספר תורה צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים. ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום כשר". השו"ע אומר במפורש שדיו צריך להיות עשוי מעשן. מי-עפצים וקנקנתום אינם דיו (אע"פ שכשר) כי דיו צריך להיות עשוי מעשן.

שולחן ערוך (או"ח, לב, ג): "יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים".  מי-עפצים אינם חובה אלא רשות.  דיו בלי מי-עפצים חייב להיות שחור מעשן כי קנקנתום בלי מי-עפצים אינו משחיר ואין בו תועלת. גם שרף עצים או קוצים אינו משחיר. על כן, גם לפי או"ח-לב, הדיו של השו"ע הוא דיו עשן בלי קנקנתום .

שולחן ערוך (או"ח, תרצ"א, א): "אין כותבין המגילה אלא בדיו ... ואם כתבה במי עפצים וקנקנתום כשרה". מכאן אנו למדים שצבע שחור של מי-עפצים וקנקנתום אינו דיו (אע"פ שכשר) כי דיו צריך להיות עשוי מעשן.

הרמ"א כותב שדיו צריך להיות עשוי מעשן ומדברים הבאים מן העץ. קנקנתום אינו בא מן העץ, על כן קנקנתום אינו סממן דיו לפי הרמ"א.

שו"ע הרב (או"ח, לב, ד): "אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו ...וטוב לחוש לדבריו לכתחילה לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים... ואם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים". רק דיו עשן בלי קנקנתום נקרא בשם דיו. מי-עפצים וקנקנתום אינם דיו.

משנה ברורה (לב, ח): "מעשן עצים - פי' ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום ... גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום ... דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל". רק דיו עשן בלי קנקנתום נקרא בשם דיו. המשנ"ב נזהר  ומדייק בלשונו ומקפיד שלא להוסיף את המלה "דיו" אחרי "מותר לעשות". בבאור הלכה הוא כותב: "דוקא בדיעבד אם כתבו במי עפצים וקנקנתום כשר". לפי המשנ"ב ובאור הלכה, אם אין דיו עשן שאינו מתקלקל, כשר בדיעבד לכתוב במי-עפצים וקומא וקנקנתום אך אינו קורא לזה בשם דיו.

יש שקוראים לכל צבע שחור המתקיים על הקלף בשם דיו ויש גם מי שקראו לצבע שחור עם קנקנתום בשם דיו. גדולי הפוסקים האחרונים ידעו את דברי קודמיהם ואעפ"כ הם מאוחדים בדעתם ומדייקים בלשונם ומקפידים שהשם דיו יקרא רק על דיו עשן בלי קנקנתום, ולא על מי-עפצים וקנקנתום (עם או בלי קומא). הם התירו לכתוב בצבע שחור עם קנקנתום בלית ברירה, כי לא היה להם דיו עשן שאינו מתקלקל. 

מה שכתבו כמה פוסקים "ואין לשנות" על מי עפצים וגומא וקנקנתום, שייך רק לסוג הדיו הזה ולא שייך כלל לדיו עשן. 


מה ההבדל בין דיו לצבע?


משנה (סוטה, פ'ב, מ'ד): "ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם, אלא בדיו".  כל מה שמשאיר רושם כתב אחרי מחיקה אינו דיו.

בני יונה (ס' רע"א): "ודאי כשרים כל מיני דיו העשויים קצת נקפים ועבין שעומדין ע"ג הקלף ואינן נבלעין בתוך גוף הקלף."

חתם סופר (חידושי חתם סופר, גיטין, יט, ע'א) : "פלוגתת הפוסקים בדיו עי' בני יונה דהעולה להלכה ולמעשה כי גדר הדיו הוא הצבע השחור המעובה שאינו נכנס בתוך עובי קלף מעבר לעבר כצביעת בגדים, וגם אינו כמיא בעלמא, אלא ע"ג הקלף ונדבק בו ויכולין למחקו ולהסירו ממנו."   לפי החתם סופר, אם אפשר לכתוב בו והוא נשאר על גבי הקלף ונדבק בו ואינו נספג אל תוך הקלף, ואפשר למחקו ולהסירו לגמרי, הרי הוא דיו.

דיו נשאר על פני הקלף ואפשר למחקו ולהסירו מהקלף בלי לחפור בתוך הקלף ובלי שישאר על הקלף רושם כתב.  צבע נספג אל תוך הקלף ואי אפשר למחקו ולהסירו לגמרי מהקלף בלי לחפור בתוך הקלף. 

שו"ע הרב (או"ח, לב, ד): "אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו מפני שרישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי". 

גמרא (מגילה, יט.): "קנקנתום חרתא דאושכפי". רשי: חרתא דאושכפי - סם שצובעין בו מנעלים שחורין [משחת נעלים].   משחת נעלים היא צבע שצריך להספג אל תוך העור כדי שיתקיים. הקנקנתום גורם לצבע שיספג אל תוך העור ויהיה ראוי לשמש כמשחת נעלים.  

לפי הגמרא, נוזל שחור עם קנקנתום הוא צבע משחת נעלים שאינו נמחק לגמרי. דיו שהוסיפו לו קנקנתום הופך לצבע שאינו נמחק לגמרי. 

יש בי"ד שפסק שצבע המתקלף מרצועות תפילין פסול, כי צבע חייב להספג פנימה ולא להתקלף. הם בדקו גם דיו עשן ושרף והצליחו להסירו מהקלף בלי להזיק לקלף. הם לא למדו את ההבדל בין דיו לצבע וסברו בטעות שדיו צריך להיות כמו צבע. על כן, הם אמרו שלא להשתמש בדיו. הם לא ידעו שבדיו הדין הוא הפוך מדין צבע. דיו אסור שיהיה כמו צבע. דיו חייב להשאר על פני הקלף כך שכן אפשר למחקו ולהסירו. בזה שהצליחו להסיר את הדיו מהקלף הם ראו בעיניהם שזה אכן דיו כשר ולא צבע, אך נתעלמה מהם ההלכה.  
 

ועד משמרת סת"ם והרבנים הגאונים שמואל הלוי וואזנער ונכדו אברהם צבי וואזנער שליט"א גילו את הטעות של ביה"ד ופרסמו מכתב שמלמד את ההבדל בין דיו לצבע ומתקן את הטעות.   


מעשה רב 
  • קסת הסופר כתב  לעצמו ס"ת בדיו עשן בלי קנקנתום.
  • הרב משה פיינשטיין קנה לעצמו בשנת תש"מ תפילין ר"ת חדשות, מהסופר של הרבי מלובביץ' שהתפרסם בזה שהוא כותב רק בדיו עשוי מעשן בעירת-גז ודבק פלסטי סינטטי, בלי עפצים ובלי קנקנתום, וזה הדיו שהוא לימד לתלמידיו לעשות. הרב פיינשטיין שמח שאין בדיו עפצים וקנקנתום ולא חשש מעשן גז ומדבק סינטטי.
  • הרב חיים קנייבסקי שליט"א קנה מזוזות כתובות בדיו עשן של הרמב"ם, ולא חשש לדברי הפוסקים שכתבו שאין לשנות.

ממה עושים דיו  וממה לא עושים דיו?

דיו צריך להיות שחור מעשן ולהתקיים לעולם או אלפי שנים. "כל העשנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר ... כל השרפין יפין לדיו ושרף קטף יפה מכולם" (שבת, כג.).  כדי שהדיו יתקיים על הקלף ולא יפסל, צריך לערב את העשן עם דבק טוב. הדבק הטוב ביותר הוא "שרף קטף יפה מכולם". בין הפוסקים יש מחלוקת איזהו עץ הקטף. אין אנו יודעים בוודאות איזהו העץ. 

המגילות הגנוזות, מתקופת בית שני נכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. אחרי חורבן הבית אבדה לנו נוסחת הדיו המקורית המבוססת על עשן ושרף קטף, והסופרים ניסו חומרים נוספים כדי שהדיו יתקיים ולא יפסל. רבי מאיר הוסיף קנקנתום לדיו (לא למים אלא לדיו) ועורר מחלוקת בין רבותיו רבי עקיבא ורבי ישמעאל.


מכל הסממנים שאפשר לעשות מהם דיו, יש רק שני סממנים שגדולי עולם אוסרים להוסיף אותם לדיו ופוסלים את הדיו - קנקנתום ועפצים.

  • רבי מאיר אומר בשם רבותיו רבי ישמעאל ורבי עקיבא שאחד אוסר קנקנתום ואחד "לא אמר לי דבר". (עירובין, יג.). אף אחד לא התיר את הקנקנתום במפורש.
  • "ווטריולא [קנקנתום] שמשימים בדיו של עפצים ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע." (מרדכי, גיטין, יט., בשם אור זרוע).  לפי אור זרוע ומרדכי צבע שחור עם קנקנתום לא רק אסור אלא גם פסול, ואין זה דיו אלא צבע.
  • "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה - דהא אינו קרוי דיו" (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה).
  • "ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [שאין בו עפצים]" (תוספות, שבת, כג.). לפי ר"ת דיו עם עפצים לא רק אסור, אלא, ספר תורה שנכתב בו פסול.
  • "מותר לתת אדרמינט [אבקה שחורה - עשן או פחם]  לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום" (תוספות, עירובין, יג.). מכאן אנו למדים שיש להשחיר את הדיו רק בעשן או פחם. קנקנתום אסור.
לפי אור זרוע, מרדכי, רבנו תם, וספר התרומה, רק דיו עשן, בלי קנקנתום ובלי עפצים, כשר לכתיבת סת"ם. צבע שחור עם קנקנתום ועפצים פסול לכתיבת סת"ם  (לא רק אסור אלא פסול). למגילת סוטה צבע שחור עם קנקנתום פסול לכולי עלמא (משנה, סוטה, פ'ב, מ'ד).  

לפי הגמרא (מגילה, יט.) "קנקנתום חרתא דאושכפי". רשי: חרתא דאושכפי - סם שצובעין בו מנעלים שחורין [משחת נעלים].


קנקנתום ועפצים הם שני הסממנים היחידים שגדולי עולם אוסרים להוסיף אותם לדיו ופוסלים את הדיו. 

להלכה נפסק ע"י הרמב"ם והשו"ע:  "ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום - כשר".


בתוספות (שבת, כג.) מבואר ש"כשר משמע דיעבד".  באור הלכה מפרש את פסיקת השו"ע וכותב: "דוקא בדיעבד אם כתבו במי עפצים וקנקנתום כשר". הסופר לוי יצחק מברדיטשוב בספרו תעלומות סופרים מפרש גם הוא את דברי הפוסקים וכותב:   "אך אם הטיל גם קנקנתום לתוך הדיו ומי עפצא הנ"ל שהוא עומד ואינו נמחק אעפ"כ כשר בדיעבד" (שאלה ל"א).   "אך אם כתב במי עפצא וקנקנתום שאינו נקרא דיו ג"כ כשר בדיעבד, וא"כ אדרבה מדבריו [הרמב"ם] נראה להדיא שמי עפצא וקנקנתום אינו דיו כלל" (שאלה מ, תשובה ב).  "ואם כתב בדיו (של עשן) השרוי במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשר בדיעבד, אבל מי עפצא וקנקנתום לבד בלא דיו מעשן אינו דיו כלל." (תשובה מא)


אחרי שהשו"ע והרמ"א פסקו להלכה שדיו צריך להיות עשוי מעשן, ואחרי שהשו"ע פסק שמי-עפצים אינם חובה אלא רשות, ואחרי שהרמב"ם והמשנה ברורה והרב קנייבסקי שליט"א פסקו שרק דיו עשן בלי קנקנתום הוא למצוה מן המובחר, מי יוכל לעמוד נגדם?

דיו כשר לכתחילה לכולי עלמא צריך להיות עשוי מעשן ודבק ודברים הצריכין לו, בלי קנקנתום ובלי עפצים.



אם יש הפוסלים עפצים וקנקנתום, אז למה התירו לכתוב בעפצים וקנקנתום?
  • "עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו [העשוי מעשן] מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל" (החיד"א, ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז).  
  • " ס"ת צריך שיכתבנו בדיו העשוי  מעשן השמנים. עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל." (קול יעקב, יו"ד, רעא, טו).
  • "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן ולכן נהגו בעפצים" (ערוך השלחן, רעא, לד).
  • "דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו" (משנה ברורה, הל' תפילין, לב, ח).  המשנה ברורה מביא גם את מגן אברהם שכתב "דבימיו לא ראה ג"כ לאחד מן הגדולים שנהג לעשות בדיו העשוי מעשן עצים ושמנים". עדות נוספת יש כאן שבזמנם לא ידעו איך לעשות דיו עשן שאינו מתקלקל, אז כתבו בדיו הטוב ביותר שהיה בידם.  כך היא ההלכה וכך צריך לנהוג - לכתוב רק בדיו הטוב ביותר שיש כדי למנוע פסולים בסת"ם בגלל דיו שמתקלקל.
אם אין דיו עשן שאינו מתקלקל מותר לכתוב סת"ם אפילו ב"חרתא דאושכפי". התירו לכתוב בעפצים וקנקנתום בלית ברירה כי דיו עשן שהיה בזמנם היה מתקלקל ונמחק בנקל, ולא היה להם דיו עשן שאינו מתקלקל. חכמים הקפידו דבר ראשון להקטין ככל האפשר את הפסולים בסת"ם. שאר ההידורים בדיו ובכתב הם כאין וכאפס לעומת דיו שאין בו פסולים.

דיו עם קנקנתום ובלי עשן הומצא ע"י הגויים היוונים בסוף ימי בית שני.  הגויים באירופה השתמשו בדיו הזה, והיו סופרים שהעתיקו את מנהג הגויים.  יש מי שטען שאין לשנות מה"מסורת" של כתיבה בדיו הזה.  המצאה ומנהג של גויים הם מסורת?  האמת היא שהשינוי מדיו העשן של חז"ל למנהג הגויים הוא הוא השינוי מהמסורת של חז"ל, כמו שאמר הצמח צדק:  
  • "דיו שאנו עושים עכשיו ממי עפצים וקופער וואש [קנקנתום] אין זה הדיו שהיה בימי חכמים, אלא שאנו סומכים על מסקנת הפוסקים שהעיקר שכל צבע שחור המתקיים על הקלף נקרא דיו." (שו"ת צמח צדק, או"ח, טו, ס'ה).
שינוי בגלל שעת הדחק אינו יוצר מסורת חדשה.  יש מקומות בהם לא קידשו על יין כי לא היה להם יין. וכי יעלה על הדעת לטעון שאין לשנות מ"המסורת החדשה" של קידוש בלי יין?   מי שטוען שאין לשנות ממסורת כזאת עליו נאמר "אל תען כסיל כאיוולתו". 

יש טוענים שאסור לעשות דיו עם חומרים סינטטיים. טענה זו היא "טובל ושרץ בידו" שהרי הצבע השחור בדיו עפצים וקנקנתום היה מאז ומעולם צבע כימי סינטטי שאינו מצוי בטבע, ובימינו גם בטל השמוש בקנקנתום הטבעי ובמקומו משתמשים בגפרת ברזל סינטטית שמיוצרת בבית חרושת מברזל וחומצה גופריתנית, ואין פוצה פה ומצפצף.

יש טוענים שדיו יבש צריך להיות חומר קשה שנשבר. רשי מפרש: פלי קורטא דדיותא - מבקע חתיכות דיו יבש. מה פירוש המלה "מבקע"? לפני קריעת ים סוף אמר ה' למשה רבנו: "ונטה את ידך על הים ובקעהו" ... "ויבקעו המים". הים אינו עשוי מחומר קשה שנשבר. מכאן אנו למדים שהמלה "מבקע" שייכת לכל דבר שאפשר להפרידו לחלקים נפרדים גם אם הוא רך כמו מים. על כן, "פלי קורטא" פירושו חותך ומפריד חתיכה, לא רק בשבירה אלא גם בחתוך בסכין או בקריעה בידים.

לפי השו"ע והרמ"א רק דיו עשן כשר לכתחילה. השו"ע אינו אומר עם איזה דבק עושים את הדיו, על כן כל סוגי הדבק מותרים לפי השו"ע. סופר צריך להקפיד על ההלכה ולשמור על המסורת החשובה ביותר שיש בדיו,  לכתוב רק בדיו עשן הטוב ביותר שיש עם הדבק הטוב ביותר שיש, שמתקיים כמה שיותר ומתקלקל כמה שפחות, כדי להציל את עם ישראל מסת"ם שנפסלים.


שעת הדחק

מי שאבד במדבר ואין לו אוכל כשר, מותר לו לאכול לא-כשר. ההתר לכתוב בעפצים וקנקנתום היה התר לשעת הדחק, למרות שאין זה הדיו שהיה בימי חכמים. כמו שאמר הצמח צדק.

כדי שהצבע השחור יתקיים יותר טוב על הקלף נהגו להוסיף לעפצים וקנקנתום גם קומא. הרבה עצות והוראות נכתבו על הכנת עפצים וקנקנתום עם קומא במטרה להקטין את כמות הפסולים בסת"ם. (שינוי הצבע משחור לאדום, דהיית הצבע השחור, סדקים ושברים באותיות, ונפילת האותיות מהקלף.)  יש גם מי שכתבו "ואין לשנות" כדי למנוע שינויים בדרך הכנת עפצים וקנקנתום עם קומא, שינויים שעלולים להגדיל את כמות הפסולים בסת"ם. ואעפ"כ עזבו בימינו את הקנקנתום הטבעי ובמקומו עברו להשתמש בגפרת ברזל סינטטית - חומר זול יותר, מיוצר מברזל וחומצה גופריתנית, שמגדיל את כמות הפסולים בסת"ם. ואין פוצה פה ומצפצף. החומצה הגופריתנית נשארת בדיו, מזיקה לדיו היבש, שורפת את פני הקלף, וגורמת לדיו ליפול מהקלף ולפסול את הכתב.

למרות כל העצות וההוראות, המציאות היא שאלפים ורבבות של סת"ם כתובים בעפצים וקנקנתום וקומא נפסלים בקלות. כל הסת"ם שהיו כשרים ואח"כ נפסלו, נפסלו בגלל פגמים בדיו. יש הרבה תפילין שנמכרות בחזקת כשרות ומהודרות אע"פ שנפסלו בגלל פגמים בדיו עוד לפני שהגיעו לידי הקונה, ורק בבדיקה ראשונה אחרי בר-מצוה מגלים את הפסולים. יש גם הרבה מזוזות שנפסלות בגלל סדקים בדיו מיד עם הגלילה הראשונה.



דיו של עפצים קנקנתום וקומא נסדק ונשבר בקלות ונופל מן הקלף.
החומצה הגופריתנית בדיו הזה שורפת את פני הקלף וגורמת לנפילת הדיו מהקלף

סת"ם שנפסלים בקלות יש בהם חשש איסור דאורייתא של "לפני עור לא תתן מכשול".

אילו היו בונים בתי מגורים עם חומרים פגומים שיכולים לגרום לקריסת הבתים, היעלה על הדעת שיתירו להמשיך ולבנות עם חומרים כאלה?


לסכום - באיזה דיו צריך לכתוב סת"ם?  

השו"ע והרמ"א פסקו להלכה שצריך לכתוב בדיו שחור עשוי מעשן.  דיו חייב גם להיות כזה שמחזיק מעמד ומתקיים לעולם. על כן, סת"ם צריכים להיות כתובים בדיו עשן שאף פעם אינו נפסל. הרמב"ן מתיר במפורש להוסיף לדיו דברים הצריכין לו. על כן, דיו כשר לסת"ם צריך להיות שחור מעשן, עם דבק מעולה, אינו נסדק, אינו נופל מהקלף, ואינו נפסל.

לפי החיד"א, קול יעקב, עה"ש, ומשנ"ב, כותבים בעפצים וקנקנתום אם אין דיו עשן שאינו מתקלקל. אך, אין זה פתרון שמונע לגמרי את הפסולים בסת"ם, ויש גדולי עולם שפוסלים את הכתיבה בדיו הזה. אם יש דיו עשן שאינו מתקלקל, מצוה לכתוב רק בו כי אז אין יותר שעת הדחק ואין יותר צורך בעפצים וקנקנתום.  מי שאבד במדבר והגיע למקום ישוב, אינו רשאי יותר לאכול לא-כשר.  


אם יש מי שאומר שלא לכתוב בדיו עשן שאינו מתקלקל, או שדיו עפצים וקנקנתום עדיף על דיו עשן שאינו מתקלקל, הוא טועה טעות גדולה וכדאי לו ללמוד מהסופר לוי יצחק מברדיטשוב שכתב: "והסיבה לזה הוא מפני מיעוט בקיאות הסופרים בדברי הפוסקים ומיעוט בקיאות המחברים האחרונים דזמנינו בידיעת תכונות וטבע מיני הדיו."


הגרי"ש אלישיב אמר על דיו עשן שאינו מתקלקל שזה כשר ומהודר לכתוב בו.


הרה"ג שמואל הלוי ואזנר, שבט הלוי, כתב על דיו עשן שאינו מתקלקל: "דיו זו נעשתה לפי המסורה ועפ"י הפוסקים רק נתחזקה עמידתה... דיו זה יפה ומהודר והכותבים בה עושים כהלכה."  

הרה"ג יעקב מאיר שטרן שליט"א כתב פעמיים על דיו עשן שאינו מתקלקל: "אפשר לכתוב עם דיו זה לכתחילה", ו-"נמצא דדיו הנ"ל כשר בלי פקפוק".

הרה"ג שמאי קהת הכהן גראס שליט"א, אב"ד דקהילת בעלז, אמר על דיו עשן שאינו מתקלקל: "יהודים משלמים הרבה כסף, מחפשים כל כך הרבה הידורים ... אבל זה היסוד. אם יש את הדיו הזה צריך לכתוב בדיו הזה כדי שהכתב יחזיק מעמד."

התורה נמשלה למים ועשן בא מן האש. דיו צריך להיות כזה שאינו מזיק (בלי חומצה ששורפת את הקלף) ואינו ניזוק (קפולים בקלף אינם פוגמים בדיו). לפיכך, ס"ת שנכתב על הקלף (מעובד במים) בדיו של עשן (בא מן האש), ואינן מזיקין זה את זה, מתקיים בו "עושה שלום במרומיו". שנאמר: "תני רבי שמעון בר יוחאי: לפי שהרקיע של מים והכוכבים של אש והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו." (ירושלמי, ראש השנה, פרק ב, דף יב, הלכה ה)  וכן: "מיכאל מן המים וגבריאל מן האש והן עומדין לפני השכינה ואינן מזיקין זה את זה הוי אומר עושה שלום במרומיו." (מדרש תנחומא, פרשת ויגש, ס' ו).